לומדת סימולציה קלינית
אשליית השיפור
אימון בזיהוי הפער בין שיפור סימפטומטי נראה לעין לבין רמת סיכון אובדני אמיתית — מול הטיות קוגניטיביות ודיווח עצמי שאינו מהימן.
המקרה
רן, בן 57, גרוש, אב לשלושה וסב לנכדה. עבד באותו מקום 15 שנה ואיבד את עבודתו לפני כשנה — אובדן שתיאר כמשמעותי במיוחד. כשנה לפני האשפוז אובחן עם דיכאון מג׳ורי והוחל טיפול תרופתי, שאותו הפסיק על דעת עצמו כשלושה חודשים לאחר מכן. הערב הוא מגיע לאשפוז הראשון בחייו, אחרי ניסיון אובדני בבליעת כדורים. בת זוגו התעוררה ופינתה אותו. זו נקודת הכניסה שלך. שאר התקופה עדיין לא נכתבה.
המשימה שלך
ללוות את רן לאורך שישה חודשים ושלושה אשפוזים, להכריע בנקודות ההחלטה שבדרך, ולהגיע ליום השחרור — ואז לקבוע אם לאשר אותו או לעצור אותו לבירור נוסף.
איך הלומדה עובדת
הלומדה אינה מציגה לך את התיק המלא מראש. היא מריצה אותך לאורך התקופה, כפי שהיא נקראה בזמן אמת.
אתה נכנס לתיק ביום הקבלה לאשפוז הראשון
התיק כמעט ריק. סרגל תאריך בראש המסך מזיז אותך קדימה בזמן, והרשומות נכנסות לפי סדר כתיבתן — כפי שהן נכנסו במציאות. אתה לא רואה את הסוף מראש.
בדרך, הזמן נעצר בנקודות הכרעה
שיחת טלפון מבת הזוג, בקשת חופשה, תגובה לטיפול, פגישה יום לפני השחרור. אתה מקבל את מה שקרה בחדר — לא את הרשומה. הרשומה היא מה שאתה כותב, ומיד אחריה אתה מכריע מה קורה הלאה: הערכת סיכון חוזרת, מינוי גורם מנטר, הבאה לדיון, או כלום.
ככל שאתה מתקדם, מצטברים פריטים פתוחים
הוראות שניתנו, קביעות סיכון ושאלות שנשאלו — ולא נסגרו בתיעוד. מונה בסרגל סופר אותם. הרשימה הזו לא קיימת ברשומה האמיתית, ואיש בזמן אמת לא ראה אותה.
בסיום — מה שכתבת מול מה שנכתב בפועל
דוח RCA אישי לפי פרוטוקול לונדון, בגישת Just Culture. לצד כל נקודת הכרעה מוצגת הרשומה שנכתבה במציאות ומה קרה בעקבותיה. בלי ציון ובלי האשמה — שניהם זה לצד זה.
לאורך כל הדרך: ארבעה מדדי הטיה בראש המסך מתעדכנים אחרי כל פעולה: אפקט ההילה, הטיית אישוש, הטיית אופטימיות וקונפורמיות. הם יורדים כשאתה קורא רשומות סותרות ומסמן ממצאים, ועולים כשאתה מכריע בלי לפתוח אותן.
לפני שמתחילים
כל הפרטים בסימולציה שונו ואינם מזהים אדם מסוים. הדמות המדוברת מגולמת על ידי מודל שפה לצורכי אימון בלבד, ואינה מטופל אמיתי.